עד גיל שמונה-עשרה שמעתי 20,000 ג’ינגלים ברדיו. עד גיל עשרים ושמונה ראיתי חצי מיליון פרסומות טלוויזיה. לחץ הזמן, החיות שאכלתי, התרופות, הצבא והעבודה המשעממת – כולם מוצרי-איכות-בחצי-מחיר-רק-עכשיו-בפרסומת-של-שלושים-שניות-בטלוויזיה-שלי. מגיל אפס פוצצו לי את המוח עם הזבל הזה, ואיפה שהוא בין Windows ל-MTV שכחתי שיש עולם מחוץ למסך. אומרים לי שזו בעיה נפשית. חרטא. אני ילד טלוויזיה, וטיפול פסיכיאטרי יעזור לתחת שלי. אבל זה מה שקבעו החלוקים הלבנים.
שלוש בבוקר. שער דוד. הקריה, תל אביב. תנועת מכוניות דלילה. תולעון ספרים הוציא ספריי צבע אדום מהתיק ושם לי אותו ביד. “קח ילד טלוויזיה, תתבטא”. בדקתי שהשסתום בכוון הנכון והתחלתי לרסס על קיר האבן. תולעון ספרים בדק את הכביש לוודא שלא מתקרבות מכוניות. ריססתי אותיות גדולות ועגולות…
למחרת בבוקר, כשעברתי במקום על האופניים, שני עובדי רס”ר חמושים בדלי צבע ומברשת, כבר הספיקו לכסות את הגרפיטי. מבעד למלבן הצבע הלח עוד נראו בבירור המילים – “איפה יגאל עמיר כשארצנו באמת זקוקה לו?”.
תולעון ספרים לא מסכים איתי בעניין יגאל עמיר. הוא בכלל חושב שכל הבעיות מתחילות בטלוויזיה, ושצריך לחזור לקרוא ספרים. בחדר שלו יש כוננית מלא ספרים. ניגשתי לכוננית, לקחתי ביד את הספר הראשון במדף העליון, ופתחתי אותו. מעולם לא קראתי ספר של ארנסט המינגווי. אומרים שהוא היה חולה נפש. לאורך השנים שאושפז המשיך לטעון כל הזמן כי השירותים החשאיים האמריקאיים עוקבים אחריו. כמובן שאיש לא האמין לו. הוא היה לכוד. כמו החיות שרדף עם רובה הציד הדו-קני שלו. שנים אחרי ששם קץ לחייו, אושרה טענתו על ידי השירותים החשאיים. ראיתי את פרצופו על גב עטיפת “הזקן והים”. מבעד לקרעים הביטו עלי עיניו הנוגות-צוחקות. החזרתי את הספר למדף.
תולעון ספרים התמתח, וסיפר לי שאתמול יצא לסיור במעיים עם האבא התולע והאמא התולעת שלו. כשהם הגיעו לרקטום, הוא הציץ מבעד לפתח, ראה כחול ושאל: “אבא, מה זה הכחול?”. ענה לו אבא תולע: “זה שמיים וזה נפלא.” הסתכל תולעון למטה, ראה ירוק ושאל: “אמא, מה זה הירוק?” ענתה אמא תולעת: “זה דשא וזה נפלא.” שאל תולעון ספרים: “אם בחוץ הכול כל-כך נפלא, למה אנחנו נשארים פה?” ענה אבא תולע: “אנחנו נשארים פה, בני, כי פה זה המולדת.”
“ככה זה בישראל”, אמרתי, “כולם נשארים כי הם מרגישים שייכים. שייכים למולדת”.
“שייכות. בלי לחשוב על הדברים. כמו שהנחל שייך לאפיקו”. תולעון ספרים מת על ציטוטים, ומיד הוסיף מראה מקום: “שולמית לפיד – אשתו של טומי ואמא של יאיר – בספר ‘גיא אוני'”.
ואז, כמו תמיד, הוא התחיל להרצות. “…אבל הבעיה האמיתית היא לא תחושת השייכות, אלא דווקא הפיצול. למה צריך לפצל את הכל, ולהגדיר כל דבר? פצצות גרעיניות למשל – כולם מדברים על הפצצה האיסלמית, אבל אף אחד לא מדבר על הפצצה היהודית. זה שמחלקים את הפצצות לפי דתות מטשטש את העובדה שכל הדתות נותנות לזה יד, ושהאחריות חלה על כולן. או במילים של ק. צטניק: ‘לא השטן ברא את אושוויץ, אלא אני אותה, כשם שלא השטן יוצר את הפטרייה הגרעינית כי אם אני ואתה'”.
עכשיו כבר אי אפשר היה להפסיק אותו. “אנחנו שבויים בהגדרות שיצרנו, וההגדרות מפצלות ומטשטשות אותנו. אנחנו מגדירים מה זה עוול, וכך אנו פטורים מאחריות לעוול שאינו עונה להגדרה שקבענו. ואז מתסבר כי נשים ‘הן קורבנות של עצמן’ (ס. אנטי-אגו), ושמרדכי ואנונו הוא ‘חלאת המין האנושי’ בגלל שהוא התנצר (ישעיהו ליבוביץ), ושצמחונים צרכנים בעצם לא משנים שום דבר (אבי פיטשון). התרגלנו להגדיר מתי לא צריך לקחת אחריות. אבל זה לא טוב. עדיף לראות עוול, לא לעשות כלום ולהרגיש חרא עם עצמך, מאשר להתכחש לכך שזה עוול, ולהמשיך במצפון שקט. העניין הוא לקחת אחריות מלאה על כל העוולות, ולא לפצל ביניהן על ידי כל מיני הגדרות”.
“לכן אין פה מהפכות. כי בכל פעם שקבוצה דפוקה כלשהי מנסה לעשות משהו, קבוצות דפוקות אחרות רק מסתכלות מהצד. וכשיש פיצול אין מסה קריטית. וכשאין מסה קריטית אין סיכוי למהפכה. וכשאין סיכוי למהפכה, אין מה שירתיע את האנשים עם הכוח מלהמשיך לנצל את כוחם. וגם אלף יגאל עמירים או דווייקים לא יפתרו את זה, כי חיסול מנהיגים ומהפכה לא הולכים יחד. (דווייק הטיל רימון-יד בכנסת בסתיו 1957. ראש הממשלה בן-גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר ושר התחבורה משה כרמל נפצעו קל, שר הדתות משה שפירא נפצע קשה).
מישהו, אני לא זוכר מי, אמר פעם שעם בריא הוא עם שיש בהיסטוריה שלו לפחות מהפכה אחת. לישראלים אין. רוב האלימות היום מופעלת על ידי ממשלות ותאגידים, ורק איום המהפכה ירתיע אותם. פשוט צריך לקחת אחריות מלאה. והכי חשוב, לא להתפצל.
