הכרתי את בעז נוימן בקורס מבוא לסטטיסטיקה בתואר ראשון, כשהוא נתן למרצה דוגמא של חידת חשבון בסגנון “שתי רכבות יוצאות בו-זמנית מנקודות א’ ו-ב'”, אבל בדוגמא שלו, יעדי הרכבות היו מחנות ריכוז והשמדה נאצים. מיד הוא מצא חן בעיני. כעבור מספר שנים, כשזרענו יחד הרס במשרדי פקולטות במהומות הסטודנטים בתל אביב, זאת כבר הפכה לידידות.
בקיץ 1994, כשנכלאתי לחודש בכלא שש בגין סירוב פקודה לשמור על עצירים פלסטינים, בעז שלח לי לכלא שירים שכתב. רבים מהם עסקו באהבה. אולי כי הוא הרגיש ששירי אהבה הם התשובה ההולמת למכונת המלחמה, ואולי אלו בכלל לא היו שירי אהבה.
הוא גם בא לבקר אותי בכלא, ולפני שעזב, בעט בזעם בקיר פח גלי של חצר הביקורים, והרעש הדהד בכלא כולו. אחד הסוהרים שאל אותי אחר כך אם זה היה אחי.
לא אחי, אהובי.
הסופר וההיסטוריון בעז נוימן מת ב-16 במאי 2015, והוא בן 43 שנים בלבד. הנה כמה מהשירים שהוא שלח לי.
